היכלי הישיבות מלאים, הכוללים בבני ברק ובערים החרדיות פורחים אבל מה איתם? מה עם הנערים שזקוקים למשהו שונה? בפרויקט מיוחד שהתחלנו בו לאחרונה, יצאנו למצוא את “הנקודה הפתח תקוואית” בהקשר הזה ולבדוק את המאפיינים המיוחדים שישנם במוסדות החינוך שקיימים בה ובעיקר את אלו האלטרנטיביים ופורצי הדרך.
לראשונה צדה עינינו את המבנה בעל האופי השונה במקצת ואשר בנוי בסגנון ערבי (גובה תקרת הבניין הוא הסממן הראשון שהעיד על כך- בערך פי שניים מהבתים הרגילים.. ולא, אנחנו לא מדברים על סכנין..) שברחוב פינס בעיר. השלט המתנוסס מעליו מעדכן כי זהו “התיכון התורני מעיין”. בירור קצר העלה כי מדובר במוסד, אחד מיני רבים הפזורים בכל חלקי העיר של הרב יוסף בוסו. אבל, בשונה משאר המוסדות אשר תחת ניהולו, מדובר במוסד חינוכי מעט שונה.
קיימנו ראיון עומק עם הרב איתמר עמר, מנהל התיכון, במהלכו הוא מגלה לנו טפח מההתמודדות החינוכית המאתגרת של נערים שמסיבה זו או אחרת לא השתלבו בישיבות של “המיינסטרים”.
ואכן, התרגלנו לחשוב שעולם התורה פורח בעיקר בזכות הערים החרדיות ובריכוזים החרדים כמו בני ברק, קריית ספר, ירושלים ובית שמש, אבל מסתבר שגם לעירינו פ”ת יש במה להתגאות וגם היא תורמת את חלקה בכל מה שקשור ללימוד תורה וחינוך ילדי ישראל.
אין אנקדוטה, יש סיפור בהמשכים:
אני פוגש את מנהל התיכון, הרב איתמר עמר, במשרדו שבקומה העליונה, באמצע יום עמוס לעייפה. בחמש הדקות הראשונות לשיחה שלנו נכנסו ויצאו מורים נמרצים עם שאלות כאלו ואחרות.. אני מזהה קצת לחץ באוויר!
כבוד המנהל, מה הלחץ?
הוא זורק לי חיוך עייף: “בגרות באנגלית”.
לא הבנתי עד הסוף אז המשכתי להציק: נו, ואז?
“טוב”, הוא אומר לי ועוזב את ערימת הדפים שהיו בידיו, “בא נתחיל מהסוף. זוהי שעת השין, כל השנים האחרונות התלמידים עבדו מאוד קשה כדי לעבור את היום הזה בשלום. אנחנו מדברים על נערים שכפסע היה בינם ובין חיי ריק ושעמום שמביא לידי חטא, והם החליטו יום אחד שהם לא מוותרים, החליטו להתחיל מהתחלה, לצמצם פערים ולהשתלב בעולם המעשה. היום אנחנו מסכמים תקופה שבמהלכה הנערים הללו תוגברו ע”י מורים ואנשי צוות נוספים שמכינים אותם לקראת מבחן הבגרות באנגלית, מתמטיקה, היסטוריה ועוד. בקיצור, באת ביום טעון מעט”, הוא מחייך בחצי פה..
אז ניתן לכם מעט רקע:
הרב איתמר עמר, מנהל התיכון התורני “מעיין” שברחוב פינס בעירנו פתח תקווה, לא סתם בחר לעסוק בחינוך והוראה. “אם זה היה תלוי בי”, הוא אומר לפתח תקוואי, “כנראה שהייתי עוסק כיום בכל דבר אחר חוץ מהוראה, אבל ככה זה כשאבא שלך, אמא שלך וחצי מהמשפחה שלך עוסקים בהוראה וניהול מוסדות חינוך”
ואכן, רק מלשמוע את ההתלהבות שבקולו כאשר הוא מדבר על התלמידים שלו ניתן להבין שהוא לא “בחר” בהוראה אלא “נשאב אליה”.
הרב איתמר, בא נפתח באנקדוטה, אני מנסה..
“אין אנקדוטה, יש סיפור בהמשכים! כל תלמיד פה זה עולם שלם. זה מתחיל עם הרקע ממנו התלמיד מגיע על כל קשייו ועברו הלא פשוט וממשיך במסכת התמודדויות יום יום שעה שעה. אם לכולנו סדר היום והקשיים שלו די צפויים וניתנים לחיזוי, אזי אצלם ההתמודדות היא לא תמיד צפויה, ולעיתים, כאשר נראה כי הכל הסתדר ובא לציון גואל, בדיוק אז צץ קושי גדול ומסובך עוד יותר מהקודם.”
בשלב הזה קצת התבלבלתי, רב הנסתר על הגלוי, תוכל בכו”ז לזרוק דוגמה, בלי פרטים מזהים כמובן?
“כן. שלשום, באמצע היום, בזמן בו כתה מסוימת מתכוננת לבגרות שאמורה להתקיים באותו יום אחה”צ, נכנס בסערה לחדרי תלמיד כתה יב. הוא מספר לי שהוא נזכר עכשיו שאין לו ת”ז. עכשיו, אין מבחן בגרות בלי ת”ז! מה עושים? שלחתי את אחד המורים שיסיע את התלמיד לביתו בכדי לנסות למצוא את תעודת הזהות (התלמיד גר במושב חצי שעה נסיעה מפ”ת). המורה מתקשר אלי לאחר שלושת רבעי השעה ומדווח לי שהתלמיד לא מוצא את האבידה. אני לא צריך לתאר לך את עוגמת הנפש שיש בזה. תלמיד שהשקיע כ”כ הרבה בכדי להצליח, בסוף ייפול על שטות כזאת?!”
נו, מה עושים?- שאלתי.
(הוא מחייך בשובבות) “מגיעים עד מנכלי”ת משרד הפנים ומסדרים לתלמיד ת”ז מהרגע להרגע.. וכאן המקום לומר תודה לרב אריה דרעי שע”י עוזרו הנאמן עזר לנו בכך.”
אז אין אנקדוטה, יש סיפור אחד ארוך שלפעמים נחים בין הפרקים כדי לקחת נשימה ולצבור כוח לפרק הבא”.
טוב, אז תן לי רגע של נחת, רגע בו אתה אומר לעצמך שהכל שווה בשביל זה!
הרב איתמר פונה הצידה ולוחץ על כפתור מסך המחשב שעמד לצידו ושעד עכשיו היה כבוי ומדליק אותו.
“זה!”, הוא אומר, ומצביע על קוביות ההסרטה ממצלמות האבטחה שמותקנות במוקדים שונים בבית הספר, “לראות את אותם תלמידים שיושבים ולומדים, ולא מבזבזים את הזמן על שטויות ברחוב, זה נחת רוח מזוקק”.
“תיכף אנחנו מסיימים את שנה”ל,” הוא ממשיך בשטף, “לאחר מסיבת הסיום שתתקיים בע”ה ביום ה’ התלמידים יקבלו תעודות וגם אז המלאכה לא נגמרת. מישהו צריך לדאוג שהם יעשו עם עצמם משהו מועיל בחופש, שיהיו באיזושהי מסגרת או בוס שאני מכיר ואני בקשר איתו שיעסיק אותם וידווח אם יש בעיות וכו’. כל זה נעשה ואפילו שזה בחופש וכביכול בזמן שהתלמידים לא תחת אחריותנו, לפחות ע”פ חוזר מנכ”ל..”
דיברת על תעודות, שנה”ל לא מסתיימת ביום שני בכלל?
“כן, המדובר הוא על התעודות של המגמות. תלמידי ביה”ס נוסעים בכל יום שלישי למכללת “אין ליין” ברחוב ז’בוטינסקי בעיר ולומדים שלל מקצועות טכנולוגיים כמו טכנאות סלולר, מצלמות אבטחה ומיגון ועוד. ביום חמישי מנכ”ל המכללה יגיע בע”ה להעניק להם את תעודות הגמר וביום שני נעהיק את תעודות הערכה הרגילות של סוף שנה”.
הוא מוציא מהמגירה הזמנה מהודרת ומגיש לי “קח, תבוא גם, תראה בעיניים שלך במקום לשמוע סיפורים”.
החלטתי להרים את הכפפה! אני אבוא בע”ה, אני גם פתח תקוואי וגם סקרן, אז למה לא..
“תבוא”, הוא אומר לי, “יהיו מרצים, רבנים ואוכל בשרי כיד המלך”, הוא מבטיח.
מסיבת סיום שנה”ל:
יום ה’ שעה 20:00 בערב, אני מתייצב בשערי בית הספר. מוסיקה רועשת מקדמת את פניי, ראשוני ההורים כבר החלו להגיע ואני תופס לי כסא ישיבה לא הרחק מקבוצת נערים בגילאי 15-17. אני מתערב להם בשיחה ושואל: מה? נחמד לכם פה?
“איפה?”, שואל אחד מהם שגבוה בראש יותר ממני.
פה, בביה”ס הזה.
הוא מסתכל עלי וסוקר אותי מרגל ועד ראש כאומר- הלנו אתה אם לצרינו.. “כן, מצויין, למה אתה שואל?”
אני מחליט להיות אמיתי וזהו.. הייתי פה בבית הספר לפני כמה ימים והמנהל הזמין אותי למסיבה, אני עונה בכנות גלויה.
“אהה, הרב איתמר..” א”א היה שלא לזהות חיוך נעים על פניו. “כן. באמת אחלה בית ספר גם לומדים, גם נהנים וגם.. לומדים”.
בינתיים התאספו כולם, ההורים והתלמידים תפסו את מקומם. על הבמה עלה הרב אורי עמר (“זה אבא של הרב איתמר”- התנדב אחד הנערים להסביר לי ולהכניס אותי לעניינים) ודיבר על מעלותיו של בית הספר, על התמורות אותם עבר עד שהגיע לאן שהגיע ולבסוף הזמין את מנכ”ל המוסדות הרב יוסף בוסו לשאת דברים.
הרב יוסף בוסו דיבר על דור המדבר “המתאוננים” והרחיב על כך שבני האדם מתחלקים לאלו שרואים גם את חצי הכוס המלאה ואלו שרואים רק את חצי הכוס הריקה. “אפילו על המן היו להם תלונות, חז”ל אומרים שהם חששו כי המן לא יתעכל להם בגוף, וכי מה היה עד עכשיו? הוא התעכל מצוין, אז למה שעכשיו פתאום תהיה בעיה? אלא, כשמחפשים על מה להתלונן, תמיד ימצאו! אני רוצה לומר לכם”, הוא הוסיף בנימה אישית, “בהיותי עוסק בצורכי ציבור, מה שלא תעשה וכמה שלא תעשה, תמיד יהיו את אלה שיהיו להם תלונות וזה חבל כי מאוד קשה לחיות בתחושה של סגפנות וסבל”
בהמשך גילה כי נעשים מאמצים מרובים לדאוג למקום ראוי ומכובד ולמבנה של קבע עבור התיכון מאמצים שבע”ה נושאים פרי.
רק עם ישרות וכנות אפשר לעבוד פה:
קמתי ופניתי לעבר פינת הבר (יותר מתאים לקרא לזה “בופה”) ונשאלתי ע”י אחד מאנשי הצוות לשמי, הצגתי את עצמי ומסתבר שנפלתי על יועץ בית הספר הרב אילן שמיר שגם הוא תושב פ”ת. החלטתי לכבוש את רעבוני לטובת שיחה קצרה איתו..
אני זוכר את היועצת בבית הספר שלי שהייתה מעבירה משחקי כישורי חיים בכיתות, אל תגיד לי שזה מה שאתה עושה פה, אני אומר ומסתכל לעבר קבוצת הנערים שישבתי לידם עד לפני שתי דקות. הם לא היו נראים לי כמו חבר’ה שישתפו פעולה עם הפעלה של “שביל הרגשות של אלי”..
הוא מחייך בנועם, “זה נכון. העבודה פה קצת שונה. זאת אומרת העבודה היא אותה עבודה אבל המתודה משתנה. כלומר, אנחנו שואפים להגיע איתם לאותם המקומות שכל ילד או נער בישראל צריך להגיע אליהם, אם זה סובלנות, ניהול הרגשות, שליטה בכעסים וכדו’, אך בדרך יותר מאתגרת וישירה”.
ישירה?
“כן, כי הם מזהים זיוף מקילומטר! מספיק עבדו עליהם בחיים, איבדו את אמונם ואכזבו אותם. אם לא תדבר איתם ישר ולעניין ובכנות גמורה, אין לך טעם להמשיך לעבוד איתם.
אין לא יכול, יש לא רוצה!
מפה לשם, עלה לדבר המנהל. השתתקנו.
“הרבה שואלים אותי, מה המוטו שלך? מה המוטו של בית הספר שלך? של המורים שלך? ואני עונה להם תשובה אחת. אין לא יכול, יש לא רוצה!. גם בפרשת השבוע- פרשת בהעלותך, הקב”ה מצווה שאת מצוות הקרבת קרבן הפסח יקיימו אך ורק במועדו אבל כאשר בני ישראל שומעים את זה הם לא משלימים עם הגזירה, הם מתחננים לפני משה שיפנה אל הקב”ה ויבקש פיתרון לאלו הטמאים. רק בגלל התעקשותם הקב”ה ממציא דבר שלא היה קיים וחידש את פסח שני, קבע אותו בתאריך שלא קשור לפסח והכל כי בנ”י התעקשו ולא ויתרו. ההתעקשות יכולה ממש לשנות מציאות ולכן, אין לא יכול, יש לא רוצה ואנחנו כאן דואגים שתלמידים ירצו. אם ע”י מבצעים נושאי פרסים או באמצעות ימי אוורור ופעילויות של כיף והנאה.
לאחריו עלה עוד פתח תקוואי בנשמה, ושהוא אפילו ממלא את מקומו של איציק ברוורמן לעת מצא, ולמי שבכל זאת צריך שיאכילו אותו בכפית, הרב אוריאל בוסו, יו”ר תנועת ש”ס המקומית. הרב אוריאל סיפר לכולם שישנו מדד שהוא משתמש בו מתוקף היותו כנציג הציבור בפ”ת והוא, כמה טלפונים הוא מקבל משכנים אודות הפרעה של תלמידי בתי הספר השונים בעיר. “אם מתקשים אלי כל שני וחמישי להתלונן על הלכלוך ועל התפרעויות של תלמידים שבית הספר שלהם שוכן בקרבת בתי מגורים, זה אומר דרשני אני חייב להודות שבשנתיים האחרונות לא קיבלתי אף לא טלפון אחד משכן כלשהו של תיכון מעיין שמפריעים לו. ותאמינו לי שזה אומר המון!”
הערב הגיע אל סופו ואני יצאתי עם הרגשה שכמה שאני חושב שאני מכיר את פ”ת, יש לי עוד הרבה מה ללמוד עליה וממנה.
גלרייה מיוחדת מהפעילות המגוונת בתיכון מעיין פתח תקווה
[pojo-gallery id=”5075″]
ליוסי בוסו יש “רשת”? זה לא של ש”ס הארצית?