בהגדה של פסח אנו אומרים את המשפט הזה: “בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים”. בעיני זהו אחד המשפטים הקשים ביותר להבנה, האם בדור שלנו ניתן להרגיש את היציאה ממצרים בצורה מוחשית?

המפלגה הנאצית התבססה על תורתו של פרידריך ניטשה. ניטשה לא האמין בשום דבר, לא האמין בכוח אלוקי שמנהיג את העולם, לא האמין ברוח האדם ולא מצא כל תקווה לאדם. ניטשה אמר: “התקווה היא הגרועה שברעות, היא רק מאריכה את ייסורי האדם”. מהותה של התקווה היא היכולת של האדם לחשוב על שינוי, על אופק אחר גם כשהוא נמצא בשאול תחתית. הנאצים יישמו שיטה זו היטב: הם מנעו מהיהודים כל אפשרות לחשוב ולקוות, הם העבידו אותם ללא הפסקה – העבודה משחררת הם קראו לזה. הנאצים מנעו מהיהודים את היכולת הבסיסית והטריוויאלית ביותר, הזכות לחשוב. הם לא היו הראשונים שנהגו כך, בתקופת שעבוד עם ישראל במצרים, פרעה מבטל את הקצבת התבן לצורך הבנייה ומטיל זאת על בני ישראל, הוא מנמק זאת בטענה הידועה: “תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר”. פרעה מונע מעם ישראל את היכולת לחשוב, מונע מהם את הזכות הבסיסית ביותר להיחשב בני אדם.

אחד האסירים היהודים הידועים במחנה אושוויץ היה דר’ ויקטור פרנקל. פרנקל שהיה פסיכיאטר ונוירולוג ידוע בחר מרצון להישאר באירופה הבוערת ולהגן בה על הוריו הקשישים למרות שיכול היה להגר לארה”ב. פרנקל שרד את המלחמה ואת תובנותיו ממנה תיאר לאחריה ביצירתו המונומנטלית “האדם מחפש משמעות”. פרנקל ייסד את שיטת הלוגותרפיה – השיטה היהודית ביותר לטיפול במחלות נפש. בסיום ספרו “האדם מחפש משמעות” כותב פרנקל שני משפטים מסכמים: “לאחר שהתוודעתי אל אותם קדושים – מעונים, אשר סבלם ומותם העידו על העובדה, כי החרות הפנימית האחרונה אינה בטלה לעולם. אפשר לומר, כי הם היו ראויים לסבלם; הדרך שבה נשאו את סבלם, הייתה הישג נפשי אמיתי. חירות רוחנית זו – שאין לשלול אותה מן האדם – היא שנותנת משמעות ותכלית לחיים”. פרנקל מסיים: “דורנו דור ריאליסטי הוא, לפי שלמדנו לדעת, מה הוא האדם באמת. אחרי ככלות הכול, האדם הוא אותו יצור שהמציא את תאי הגז של אושוויץ; אבל הוא גם אותו יצור שנכנס קוממיות אל תאי גאז אלה ועל שפתיו תפילת שמע ישראל”

פרנקל מסביר בצורה בהירה כל כך את מהותו של היהודי. תובנות אלה התגבשו אצל פרנקל דווקא בהיותו במצב הנורא ביותר: אסיר במחנה אושוויץ ומועמד למוות ודאי מידי יום. את צעדיו הצרו נוראות, אך רוחו נשארה חופשית, דווקא בשל אותו משפט שאמר יריבו הגדול ניטשה: “אדם שיש לו למה, יוכל לשאת כל איך”. מהותו של היהודי אינה מהות של שאלת שאלות למה ואיך זה קורה לי? מהותו של היהודי היא לדעת למה הוא חי ומהי מטרת כל ניסיון שעובר עליו בחייו.

השואה מלמדת אותנו בצורה חדה מאי פעם מהו ניצחון הרוח על החומר. מהו ניצחון של מחשבה על פני עבודה, ומהו כוחה של תפילה מול ארובות כבשנים.

בזכותם, אנו מבינים טוב יותר את מהותה של יציאת מצרים ואת ייחודו של העם היהודי. בגטו קובנה ביקש יהודי אלמוני ברגעי חייו האחרונים את הבקשה האלמותית אותה הוא חרט בדם על רצפת החדר בו הוא שהה: “יידן, נקמה”! אכן, הנקמה בחיה הנאצית ממשיכה מידי יום. את תפילת ‘שמע ישראל’ אומרים היום בגאווה וכוונה לא פחותה מזו של היהודים שעמדו בפתח המשרפות ואמרו פסוק זה. יציאת מצרים חיה בתוכנו מידי יום – בנו, העם הנבחר.