טעם החיים
בחג השבועות, אנו מציינים את “קבלת התורה”, היחס של עם ישראל אל התורה, מקבל פנים שונות: מצד אחד, הם אמרו “נעשה ונשמע”, ומצד שני חז”ל מלמדים אותנו: “ויתיצבו בתחתית ההר – מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם” (שבת פ”ח.).
מקורות אלה, מעוררים את השאלה: האם עם ישראל קבלו את התורה בשמחה או באי-חשק? ואולי טמונה פה שאלה עמוקה יותר: האם קיום התורה זהו “עול מצוות” או “נועם מצוות”? האם “קשה” להיות דתי, או שמא “קל” יותר לחיות על פי צו האמונה והתורה?
פרשת “בחוקותי” פותחת ב”הצעה מפתה”: “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ” (ויקרא כ”ו). רש”י – בעקבות המדרש, “מעלה את הָרַף” ומפרש, שיש פה אלמנט של טורח: “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ – יכול זה קיום המצוות? כשהוא אומר: וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ – הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים – אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ? שתהיו עמלים בתורה” כלומר, לא די בעשייה טכנית וביצוע נכון, אלא שעל מנת לעמוד ביעדים שמציבה התורה, וכתנאי לברכות, עלינו “להפשיל שרוולים” ולעמול בתורה.
הדרישה ל”עמל התורה” איננה רק בדברי רש”י, אלא עולה פעמים רבות מדברי חז”ל – בעבודת ה’ בכלל, ובלימוד התורה בפרט. די לנו אם נצטט מקצתם: “אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי – אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי – אל תאמן, יגעתי ומצאתי – תאמן” (מגילה ו:). “אין דברי תורה מתקיימין, אלא במי שממית עצמו עליה” (ברכות ס”ג:). ובמשנה באבות (פרק ו): “כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה: פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל”.
בנוסף לכך, מצאנו ביטוי חריף: “לפום צערא – אגרא” (אבות ה). כלומר, השכר נגזר מ”רמת הקושי” שחווה היהודי בעבודת האלוקים. ובמיוחד לאור פרשנותו של הרמב”ם: “לפי מה שתצטער בתורה – יהיה שכרך. ואמרו: שלא יתקיים מן החכמה, אלא מה שתלמד בטורח עמל, אבל קריאת התענוג והמנוחה – אין קיום לה, ולא תועלת בה!“
מצד שני, אנו מוצאים בתורה ובדברי חז”ל ביטויים הפוכים, לכאורה. בפרשת “כי תבוא” – בפירוט הקללות, מטיחה התורה: “תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל”. (דברים כ”ב) וכן בנוסח ברכת “אהבת עולם” – בתפילת ערבית: “וְנִשְֹמַח בְּדִבְרֵי תוֹרָתֶךָ וּבְמִצְוֹתֶיךָ, לְעוֹלָם וָעֶד”. משמע, לא זו בלבד שהתורה אינה דורשת סבל וטורח, אלא אף דורשת – שנהיה שמחים ומאושרים בעבודת ה’.
במיוחד בא הדבר לידי ביטוי, בדברי “המגיד מדובנה” בספרו “משלי יעקב” המפרש את הפסוק בפרשת “נצבים”: “כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ” (דברים ל) – בדרך משל: סוחר עשיר הפליג באניה למדינה רחוקה – לרגל עסקיו. כאשר האניה עגנה בנמל, ירד ממנה העשיר ומיהר אל בית המלון – כדי לנוח. בדרכו, הוא סיכם עם אחד הסַּבָּלִים שיביא אליו את הסחורה שלו – שנמצאת בבטן האניה, אל חדרו במלון. הסוחר הגיע למלון, נח בחדרו והמתין לסַבָּל, אך חולפות שעות ארוכות, והלה בושש מלבוא.
אחרי זמן רב, שמע הסוחר נקישות על דלת חדרו, הוא פתח ולעיניו נגלה השליח כשהוא מתנשף ומזיע מרוב מאמץ, שאל אותו הסוחר בבהלה: “איפה הסחורה שלי?” ענה השליח: “השארתי אותה בלוֹבִּי המלון…”
רק יצאו המילים האחרונות מפיו, והתמלא העשיר חרדה, הוא זעק כלפיו: “החלפת את החבילה שלי – בחבילה אחרת!” והסבל תמה: “מנין לך שהחלפתי? הלא עדיין לא ראית מה הבאתי”. השיב לו הסוחר: “אין לי מהצורך ללכת ולראות, כי הלא עיני רואות בך הזוהמא הגדולה וזיעת אפיך, הלא אגודתי (חבילתי) – אגודה קטנה וקלה, אין בה במה להזיע”.
העשיר מסביר: אמנם הסחורה שלי יקרה מאוד, אבל באותה מידה היא גם קלה – שהרי אני סוחר ביהלומים ואבני חן. וממילא, אינני זקוק לראות בעיניי את הסחורה כדי לדעת – שהחלפת, די לי בכך שאני מסתכל ורואה עליך סימני עייפות ויגיעה – ממאמץ הנשיאה. אם אתה עייף, אם אתה יגע, אם אתה מתנשף – זהו סימן מובהק שלא הבאת את היהלומים שלי, אלא חבילה כבדה של אדם זר, ואני חושש מאוד לגורל האבנים שלי…
הנמשל, לאותם אנשים המתאמצים ומתעייפים בקיום התורה והמצוות, ועליהם אומר הנביא: “וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב – כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל” (ישעיהו מ”ג). על פי פירושו: “ולא אותי קראת יעקב – יען כי יגעת בי ישראל! הלא בעבודה שלי נאמר: “כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד”, ומה זה יגעת? מדוע אתה עייף ויגע כל כך?” מי שחש “קושי” בעבודת ה’, הרי סימן מובהק שהוא לא נושא את ה”חבילה הנכונה”, הוא כנראה החליף אותה ב”חבילה אחרת”. כי עבודת האלוקים – אינה כבדה, ולא דורשת מאמץ.
מפרשנות זו – משמע, שעבודת ה’ הכוללת את לימוד התורה ושמירת המצוות – אין בה עמל וטורח, אלא “דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם” (משלי ג), וחובה עלינו לעבוד את ה’ בשמחה ו”בקלות”, ומי ש”יגע” – טעות בידו. אם כן, כיצד זה פירש רש”י שלא נוכל לזכות בשפע, לולא נקיים את התנאי – שתהיו עמלים בתורה?
את השילוב בין הדברים, נוכל למצוא בדברי ה”אור החיים” בפירושו על הפסוק בפרשת “בלק” לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל (במדבר כ”ג): “שהצדיקים, הגם שעושים מצות וכל עסקם בתורה – אינם מרגישים שיש להם עמל! אלא אדרבה, כאדם המרוויח וכאדם המשתעשע בשעשועים – לרוב חשקם בתורה”.
הנה לנו הפתרון: יש חיוב לעמול ולטרוח ולהתאמץ בלימוד התורה ובקיום מצוותיה, ואכן “לפום צערא – אגרא”. ומכל מקום, כל זה נכון לגופו של האדם, אך רוחו ולבו – יתרוממו, ולא ירגיש בטורח הגוף אלא “כאדם המרוויח, וכאדם המשתעשע בשעשועים”, מי שמכיר בחשיבות ובערך העליון של המצוות ומגשים את חלומו וייעודו בקיומן – אינו מרגיש ואינו סובל מהמאמץ הכרוך בכך, שהרי בשעה זו הוא טועם את “טעם החיים”.
רב קהילת “כנסת ישראל “פתח תקוה, ראש בית המדרש “אוהבי דעת” לוריא, מרצה ב”ערכים”, עורך העלון השבועי “בטוב טעם”
