מוחמד אל־מרבוע הוא מוסלמי, במקור מלוד, שלפני שש שנים החל בתהליך גיור – תהליך שאמור להתמשך עוד כשנה ושמונה חודשים. הוא נשוי+2 וכיום הוא מתגורר בפתח־תקווה.
את לימודיו ביסודי העביר בבית־ספר יהודי ומאז הוא מרגיש שהוא ‘יהודי בנשמה’. למעשה, מוחמד כבר שינה את שמו ל’מניאל’. שינוי שיקבל תוקף חוקי רק לאחר השלמת תהליך הגיור.
לפני כשבוע וחצי הייתה לו בעיה רפואית חמורה. הוא הובהל לבית־החולים ואבחנו כי עבר אירוע מוחי. בנס הוא איתנו היום וכעת ממתין לצינתור. בפוסט שהעלה מוחמד בדף הפייסבוק שלו הוא מגולל את אשר ארע לו: “ב18/12/18 יצאתי לעבודה כרגיל. אחרי חצי שעה בעבודה קבלתי סחרחורת קשה. ורק להזכיר אני אדם בריא לחלוטין. ואז כמעט שיתוק בצד שמאל של הגוף ואי יכולת לדבר התחלתי לגמגם (…) התקשרתי לאשתי, והיא מיד יצא עם מונית ספיישל לכיוון שלי (…) אשתי הגיעה ועמדתי על זה שאני נוהג עד הבית, אבל היא לא נתנה לי לנהוג. נסענו הבית עם מונית ספישל בינתיים היא דיברה עם מוקד רופאים והזעיקו אמבולנס. הגעתי לבית חולים במצב מאוד קשה עם כריש במוח. נכנסתי ישר לבדיקת סיטי וקבלתי טיפול נוגד כרישה. הייתי מאושפז 7 ימים תחת פיקוח.. שוחררתי עם מוגבלות ברגל.”
מניאל הצטרף לידידים לפני כמה חודשים ומאז הוא לא מפסיק לצאת לקריאות בכל שעות היממה. כן, לא מפסיק. גם אם זה אומר לצאת לקריאה שבוע אחרי שבץ.
אתמול (א’) נשלחה תמונה באחת מקבוצות ההתנדבות של ידידים, בה נראה מניאל עוזר לאזרח בדרכים (לא מאמינים? תביטו שוב בתמונה). סג”מ סניף פתח־תקווה – הרב שמריה אבא־שאול חייג אליו מיד וביקש להניא אותו מלצאת לקריאות אך הוא בשלו: “כבוד הרב, כנראה אתה לא מבין, זה נותן לי סיפוק. זה מֶרַפא אותי”
הרב שמריה משוחח קצת עם מניאל ושומע ממנו סיפור חיים שיכול למלא ספר אמונה שלם. וזה מה שמניאל מספר לו: “אבא שלי בן 98 (!) והוא עדיין מתנדב בארגון בשם יד־ליד”. זה עובר בירושה. השכנים שלי יודעים שאני תמיד הראשון לעזור. הם יודעים גם שנשאר להם עוד קצת זמן להיעזר בי גם בשבתות, עד שאשלים את תהליך הגיור. לפני כמה שבועות שכן שלי, אבא לילדה קטנה, היה חייב להגיע עם הבת שלו ל’שניידר’ בשבת בבוקר. הרכב שלו לא הניע. הוא יודע שאני מתנדב בידידים אז הוא דפק אצלי ב 5:30 לפנות־בוקר וביקש עזרה. לא בזבזתי זמן, ראיתי שהבעיה מורכבת, הסעתי אותו עם בתו ל’שניידר’ וחזרתי לטפל לו ברכב. פריבילגיה של ערבי” – הוא אומר בצחוק.