(חברת “מאיר השחר” בשירת הבקשות בפ”ת – צילום: ליאור אקסול)
מסורת “שירת הבקשות” לעדות המזרח מוכרת מאוד ברחבי הארץ ואף זוכה לעדנה בשנים האחרונות כאשר אלפי צעירים ברחבי הארץ פוקדים מידי שבת את בתי הכנסת בלילות החורף הקרים ושרים בקשות, שירים אשר כתבו המשוררים.
העיר פ”ת מוכרת אולי כבירת החזנות האשכנזית. אך לא רק, מסתבר כי העדה המרוקאית בפתח תקווה בארבע השנים האחרונות מתכנסת מידי מוצאי שבת לשירת הבקשות, יו”ר האגף לתרבות יהודית משה פלדמר ומנהל האגף שמואל זלצר מציינים בסיפוק כי עתה בנוסף למיצוב העיר כבירת החזנות זוקף האגף לזכותו את הפיכת העיר כבירת הפייטנות, הדבר בא לידי ביטוי בקייום שבתות פייטנות “שיר ידידות ” בבתי הכנסת בעיר במוצאי שבתות, בפתיחת חוגים ללימודי בקשות במסגרת ביס לחזנות ועוד.
ברוך סבאג, תושב פתח תקווה חבר בחברת הבקשות מאיר השחר בפ”ת מספר לנו כיצד התגבשה הקבוצה בעיר “בפ”ת קם הפייטן הדגול רבי יוסף בן חמו הי”ו רב קהילת שבת אחים בשכונת אם המושבות והקים את חברת הבקשות מאיר השחר. כל מוצ”ש בבית כנסת אחר וזאת כדי שיבואו יותר אנשים שקשה להם לקום לפנות בוקר ישמעו וילמדו.”
סבאג מספר כי בתחילה היו רק כמה בתי כנסת בודדים אך עם הזמן גדל הביקוש “זקנים וצעירים התחילו לבוא לשמוע ללמוד ולהינות. אני עצמי אפילו שלמדתי מעט משירת הבקשות למדתי אותה יותר מערבים אלו וכך מעידים עוד הרבה בחורים צעירים. חשוב מאוד לשמר את השירה הזאת שלא תשכח. אשר מעוררת את האדם לעבודת ה’ מתוך שמחה. כמו שראינו אצל דוד המלך שהיה הוא מעורר השחר בכינור ובנבל ושופך נפשו לפני הקב”ה.”
כדי להמחיש לנו את השפעת שירת הבקשות מוסיף סבאג כי “מסופר על מורינו רבי שלום משאש שפעם אחת בבקשות ראו אותו מוזיל דמעות. שאל אותו תלמידו כבוד הרב, שבת היום איך כבודו בוכה? ענה לו, אני יודע ששבת ואסור לבכות אבל איך אפשר להישאר אדיש למול הפיוטים האלו שמלאים געגועים וכיסופים לבניין בית המקדש.”
(צילום וידאו: יקיר זעפרני)
משה פרי-גן עיתונאי ‘כיכר השבת’ וחוקר יהדות צפון אפריקה, מסביר לנו על ההיסטוריה של שירת הבקשות במרוקו “היא התפתחה במרוקו לפני כשלוש מאות שנה ומהווה את אחד השיאים הרוחניים והמוסיקאלים שאליהם הגיעה יהדות מרוקו.”
פריגן מוסיף כי “שירת הבקשות היא מנהג קדום שהתבצע על פני עשרים ושתיים שבתות החורף כאשר עם הזמן בעיקר סביב תקופת ההגירה לערים והגעת הדפוס למרוקו המנהגים המקומיים בקהילות השונות קיבלו גוון דומה והתבססו על ספר “שיר ידידות” שהודפס לראשונה במרקש בשנת 1921 והורכב משירי קדמוני ספרד לצד שיריהם של פייטנים מקומיים.”
מושגי יסוד בשירת הבקשות המרוקאית
נובה: מערכת מוסיקלית רבת שלבים המתקדמת לאיטה ומכתיבה את הטון הפיוטי והלך הרוח השמח, עצוב, כמה, מייחל וכדומה הנושב בשירים.
קצידא (קסידא): פיוט ארוך המתאר את פרשת השבוע בחריזה המורכבת לכיתים משפות שונות.
מוקאדאם: מנהל השירה בבית הכנסת ומי שאחראי על חלוקת הבתים לפייטנים המקומיים תוך שהוא מכיר את יכולותיהם הוואקליות של חברי הקהילה.
ביתיין: בתי השיר המחולקים.
פתיחה: הבקשות נפתוחת בפיוט בן 27 הבתים דודי ירד לגנו.
כיבוד: לחברי הקהילה היה נוהג השמש לחלק תה צמחים לכיחכוח הגרון ומחייא (העראק המרוקאי).
שיר ידידות: ספר הבקשות המקובל אצל יהודי מרוקו
אנדלוס: המקצבים המקובלים בשירת הבקשות שעל פי המסורת הגיעו למרוקו על ידי המאראנוס והמוריסקוס מאנדלוסיה (ספרד הערבית)
מקאם: מערכת מקצבים מוסיקאליים ים תיכוניים שהגיעו למרוקו וחדרו לתוככי הפס קול האנדלוסי.
רבי דוד בוזגלו: האבא של החזנים ומי שנחשב למנטור המוסיקאלי של רוב חזני המאגרב.
