עד גיל 15 הילד שיתף אותנו בהכל, לא התבייש להגיד לנו את אשר על ליבו ובעיקר – שיתף, שיתף אותנו במה שעובר עליו עד שלפעמים שיתף אף יותר מדי ואנחנו אמרנו לו “חמודי, אולי תנסה להסתדר לבד?”.. היום, הוא רק רוצה שניתן לו לחיות בשקט ושלא נפריע לו. מה קורה לילדנו בגיל הזה? ומה נשתנה הגיל הזה מכל הגלאים? הבה ננסה לעשות סדר בדברים ולהבין מה עובר על ילדינו בגיל ההתבגרות.

מה מטרתנו כהורים?

בכל הכאוס הזה של חינוך ילדים וקשר הורי בגיל ההתבגרות אנחנו צריכים ראשית כל להציב לנו מטרה. אין זה נכון לומר כי “אני רוצה שהקשר עם הבן שלי יהיה כמו שהיה תמיד”, מהסיבה הפשוטה שהילד גדל. מתחילת חיותו של האדם הינו שואף לעצמאות. בתחילה, כאשר הוא עולל, ילדינו זקוק לנו בלי יכולת לעשות שום דבר לבד. לאח”מ הוא מתחיל לרצות להתנסות באכילה לבד (לא תמיד אנחנו מאפשרים לו את זה שמה יתלכלך יותר מדי וכדו’), בהמשך הוא ירצה ללכת לבד וכן על זה הדרך. בכל השלבים האלו אנו מלווים את הילד ומאפשרים לו התנסויות חדשות ע”מ לעזור לו להגיע לעצמאות מלאה. עד כאן הכל בסדר.

הבעיה מתחילה כאשר הוא ממש נהיה בן אדם בפני עצמו שיש לו לא רק רצונות אלא גם יכולת להוציא אותם לפועל, יש לו כבר כסף בכיס, לרשותו הרבה זמן שהוא לא תחת השגחה של ההורים וכו’. ואז מתחילות הבעיות, למה? כי לעיתים, הרצונות של הילד לא בדיוק תואמות את הרצונות של ההורה ואז ההורה מתקומם כנגד העצמאות של הילד (שכחת מי גידל אותך כל השנים האלו?!..) אך לאמיתו של דבר אנחנו במו ידנו דחפנו אותו לשם ובצדק. דחפנו אוו להיות עצמאי ולקחת אחריות על החיים שלו אחרת עד היום היינו אמורים להעביר אותו כביש..אז מה המטרה שלנו ההורים בגיל הזה?

בין “השגחה” ל”שליטה”:

פרופ’ חיים עומר, בספרו “עולם של פיתויים” הגדיר את זה במדויק: אחד המכשולים המונעים השגחה יעילה הוא האמונה שהשגחה ושליטה הם היינו הך. אמונה זו מרתיעה הורים מלבצע את מלאכת ההשגחה משני נימוקים מנוגדים. אחדים אומרים: “מה זה עוזר להשגיח? ממילא הוא יעשה מה שהוא רוצה!” אחרים אומרים: “אם אשגיח עליו הוא לא יהיה עצמאי!”.. ההורה מן הסוג הראשון מתלונן על שאינו מצליח לגבור על עצמאותו של הילד. ההורה מן הסוג השני חושש לפגוע בעצמאות זו. אף ששניהם נמנעים מלהשגיח מנימוקים מנוגדים, התוצאה דומה: ההורה עומד מנגד ומוותר על ההגחה. בשני המקרים האלו הילד נותר ללא השגחה. (עולם של פיתויים – הוצאת מודן)

א”כ, שליטה הוא ניסיון לשלוט בחייו של הילד, לא להתחשב בדעתו ולהכתיב לו כללים אף בניגוד לרצונו, לדעת עליו הכל ובכל רגע נתון. השגחה לעומת זאת, היא ההבנה כי הילד אדון לעצמו ולוקח אחריות על החיים שלו בין אם זה נוח לנו בין אם לא אך יחד עם זאת איננו מוותרים על “שימת עין בוחנת”. הילד צריך לדעת כי אם ישנם מצבים בהם ההורה חושב כי הוא מסכן את עצמו או מבזבז את חייו לריק הוא יהיה שם, לא ממקום של שולט אלא ממקום של משגיח, בכדי להעמידו על טעותו.

ובמילים פשוטות; לא נשאף להיות יותר מדי מעורבים אך יחד עם זאת לא נוותר על הברת מסר ברור של “אנחנו יודעים מה מצבך, כמה אתה לומד או לא לומד, מה מידת מעורבותך בפיתויי העולם וכדו’ בקיצור, “נשגיח מן החלונות”..

איך נעשה זאת? איך נדע להבדיל במה להתערב ובמה לא? בחלק הבא נרחיב בדברים בע”ה.

הכותב הוא מנהל תיכון “מעיין” שבפ”ת – תיכון תורני עיוני ומקצועי.