יובל־דוד איילן ודוד־חי ויזמן, כונני ידידים מסניפים שהם וברקת, יצאו במהירות למקום והחלו בסריקות לאיתור הנערים. משלא נמצאו במיקום המדווח, עלו לגבעה סמוכה ותצפתו על האיזור במטרה להבחין בתנועת בני־אדם. לאחר דקות אחדות זיהו הכוננים את הנערים והנערות, ומיד פתחו בריצה לכיוונם. כאשר הגיעו למקום מצאו את הנערים כשהם תשושים ורעבים אך לא נזקקו לטיפול רפואי.
יובל דוד מספר את שאירע: קיבלתי את הקריאה כשבדיוק הייתי עסוק בבישולים לשבת. מיד עזבתי הכול ונסעתי לכיוון בהתאם למיקום שנשלח. המיקום שנשלח היה באמצע יער שהם. הדרך לשם משובשת והאיזור הוא ללא קליטה סלולארית. תוך רבע שעה הגעתי למקום ויחד עם דוד התחלנו בסריקות. לא מצאנו אף אחד בנקודה שצוינה וגם לא היתה קליטה סלולארית, כך שאין לנו עם מי לדבר ואת מי לשאול. לא בזבזנו זמן, רצנו לאחת הגבעות באיזור והתחלנו לצעוק בתקווה שהם ישמעו אותנו. אחרי כמה דקות זיהינו קבוצת נערים מרחוק. אני ודוד התחלנו לצמצם רגלית וכשהגענו אליהם מצאנו שלוש נערות ושני נערים מפתח־תקווה כשהם מותשים וצמאים מאוד. הם היו עטופים בשמיכות והלכו הליכה איטית. יחד עזרנו להם להגיע לרכבים שלנו. הוצאנו שישיית מים מינרלים והגשנו להם לשתות. דבר המאכל היחיד שהיה לי באוטו זה סוכריות. מרוב רעב הם חיסלו את החבילה. לקחנו אותם בשני הרכבים הפרטיים שלנו אל מחוץ ליער ודאגנו שיגיעו הביתה. אני שמח שהסיפור נגמר בשלום.
