בלוויה השתתפו ונשאו דברי הספד, רב המושב הרב שלמה זלצמן, רבה הראשי של פתח תקווה – הרב מיכה לוי, האדמו”ר ממישקולץ, הרב משה פינטו, הרב יקותיאל רוזנבאום, יו”ר המועצה הדתית רוברט יוספוב, חברי מועצה ובכירים בעיריית פתח תקווה.
ראש עיריית פתח תקווה נשא דברי הספד נרגשים, ותיאר את חייו של אביו המנוח שלווו במסירות נפש והקרבה גדולה עבור הזולת ועבור קיומו של עם ישראל בארץ ישראל. גרינברג תיאר את הגבורה של אביו ששרד את תופת השואה והגיע לארץ ישראל כאוד מוצל מאש ונאבק להקים וליישב את ארץ ישראל. הוא סיפר על הנתינה והצדקות שאסף עבור מוסדות התורה והחסד. כיצד הקפיד בכל כוחו על תפילה במנין מידי יום, וכיצד פעל ככל יכלתו כדי להחזיק את בית הכנסת במושב ולקיים בו מניינים.
את ההספד פתח גרינברג: “אבא היקר, אנחנו מסכמים פה 90 שנות חיים שמסמלות את כל ההווי של עם ישראל מאז השואה כאן במדינת ישראל. כל ערכי היהדות היו חשובים עבורך הלכה למעשה מות חירוף נפש והקרבה אמיתית, מכל הלב ומכל העוצמה”.
“לפעמים אנחנו בחיים פועלים בצורה מסוימת, ולא מבינים אולי מאיפה באה האידיאולוגיה הזו ומהיכן ההכוונה, כי זה לא משהו שקיבלנו מהחברה סביבנו או מבית הספר בו למדנו, התשובה לכך שספגנו את זה בבית. ספגנו בבית מאדם יקר שרק בערבות ימיו הסכים לספר על השואה הנוראית שאותה חווה כנער”.
“הוא הגיע לשואה יחד עם משפחתו וחבריו מהעיירה ‘מיכלין’ שברומניה, שיחד הגיעו אחר כך להקים פה את המושב. אז שלחו אותם מרומניה למחנות עבודה והם עשו הכל כדי לשרוד, לא בשביל עצמם, אלא כדי להראות לכל העולם ולאנטישמים שבו ששנאת היהודים והניסיון להשמיד את היהודים – לא יצלח”.
“נלחמת בחירוף נפש, והלכת כדי להביא אוכל וספגתם את מחלת הטיפוס ואת כל הדברים האיומים הנוראים שחוו בשואה. אני זוכר שסיפרת לנו סיפורים קשים מה עשיתם כדי להיכנס ולהסתובב במקומות כדי להסתתר מהנאצים, ואז להיקלע לילה שלם תחת ערימה של גופות, ועוד סיפורים קשים שחישלו אותך להיות העוצמה שהיית.
“ואחרי כל זה עליתם לפה לארץ, אודים מוצלים מאש, עם כל הקושי, ולהתיישב כאן לא רחוק סמוך לנחל הירקון בתוך צריפים, עם כל הפדאיונים והגניבות והמחלות שהיו מנת חלקכם, אבל נלחמתם בחירוף נפש כדי להראות שיהודים שבאים מהשואה מקימים מדינה משלהם ועם ישראל יישאר לנצח. כך פעלתם והקמתם.
“בצעירותך עבדת קשה, לילות כימים בגשם ובשמש. אני זוכר כילד קטן, בחופשים, היית מעיר אותי בארבע בבוקר ואומר לי בוא תצטרף אליי לעבודה. וזה כדי ללמד אותי מה זה מוסר של עבודה, כמה חשוב לעמול ולעשות, ולא להתבטל ולא להיות ריק מעשייה ומתוכן אלא כל הזמן להיות בעשייה. ועשייה כזו שאף פעם לא הייתה למען עצמך.
“כל מי שמכיר יודע באיזו צניעות גדולה חיית, צניעות שאין הרבה כאלו שאנחנו רואים, בודאי שלא בימינו אנו. באיזו הסתפקות במועט חיית, שכל מה שיש לך לתת לאחרים. אני זוכר עוד כילד שהיינו מקבלים את הדואר הביתה – עשרות מכתבים מכל מיני מוסדות, תלמודי תורה ובתי תמחוי למיניהם, ובכולם היה את השובר הירוק שהיינו אוספים עבורם בכל שבוע. היינו שואלים את אבא ‘מה כל זה?’, והוא היה אומר לנו ‘כל אחד צריך לקבל’, זה חמישים שקל וזה מאה שקל וכו’, ככה בכל שבוע – עשרות ומאות שקלים. אני זוכר שזה היה הדואר שלנו. ככה הוא היה שולח לכל אחד, כי הוא האמין בנתינה.
“עמלת וטרחת גם בתורת ישראל, אני זוכר איך חירפת את נפשך עבור בית הכנסת כדי לפעול ולהשגיח עליו. אני נולדתי וגדלתי בתוך בית שלא הייתה שבת שלא היו מתארחים אצלנו קבוצות של חסידי חב”ד או חסידים אחרים, כדי להחזיק את המניןי במושב וכדי שבית הכנסת לא ייסגר אפילו פעם אחת.
“הקפדת לפקוד כל יום את קבר בנימין בן יעקב בדרך לעבודה ובחזרה ממנה, וטיפחת את המקום ושמרת עליו והשקעת במקום, וגם כשכבר היה קשה לך לא וויתרת על יום אחד של תפילה בלי מנין. הלכת ונסעת כל יום בתור מבוגר מאוד שהיה קשה עליך ההליכה אבל לא וויתרת, נסעת לפתח תקווה והלכת ברגל עד חובבי ציון לבית הכנסת הגדול וישבת שם להתפלל יום יום כדי לא לפספס תפילה במניין. לא עשית את זה כדי משיהו יכיר לך טובה על זה או יעריך אותך, אלא מתוך אמונה אמיתית ועקשנות אמיתית חיובית למען עם ישראל ומדינת ישראל ותורת ישראל.
“הכל עשית באמונה ועם הרבה מאוד אש בעיניים, ולא כדי לצאת ידי חובה, אלא מתוך התלהבות ועקשנות חיובית שקשה להכיר כמוה. גם כשנלחמת על חייך ברגעים האחרונים לא וויתרת, נלחמת ורצית שתמיד מה שקורה איתך אתה זה שתחליט ותנחה עד נשימתך האחרונה. באמת היית סמל ודוגמה למופת לכל מכריך ומשפחתך ואהוביך. בהחלט ספגנו ממך את כל אותם הדברים שבן אדם צריך להיות בעולם הזה כיהודי בארץ שלנו. לא היה פסיק שפספסת מכל מה שהיית צריך לעשות בהקשרים האלו. דרכך ומורשתך תהיה בליבנו לעד, נזכור אותך כאיש שכל חייו עשה ועמל קשות ורבות כדי לעשות עבור מה שהאמנת בו, ותמיד רק למען האחרים, ואף פעם לא עבור עצמך. אני לא אומר את זה פה בגלל שאנחנו סופדים לך, אלא כמו שכל מי שמכיר אותך שנים יודע שזו האמת, ואני עוד ממעיט ממנה.”
ראש העיר הודה בדבריו לכל הצוות הרפואי בבית החולים בילינסון שטיפל באביו במסירות רבה במשך כל השנים עד הרגע האחרון שלו. גרינברג התבטא כי בית החולים בילינסון הציל אותו מדום לב והעניק לאביו שמונה שנים נוספות. ראש העיר הודה לחברה קדישא ולכל המשתתפים והמסייעים בלוויה, ואמר כי זה חלק ממורשת אביו שלימד אותם להודות ולהכיר טובה.
