(הכותל המערבי – צילום: ישראל קליין)
בתקופה זו, אנו מציינים את האבלות על חורבן ירושלים ובתי המקדש. הגמרא במסכת נדרים (דף פ”א.) מתמודדת עם השאלה: “עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ?” (ירמיהו ט) – מדוע נחרב בית המקדש הראשון? “אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב: מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת? (שם), דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב: וַיֹּאמֶר ה’ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי – רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחילה”.
הר”ן מביא שם, את פירושו של רבינו יונה – שמתקשה בהבנת הדברים: שהרי, אילו בני הבית הראשון לא היו לומדים תורה, מדוע לא ידעו לומר זאת החכמים והנביאים – שבעקבות “ביטול התורה” נחרב בית המקדש?
מכח שאלה זו, הוא מסיק: “אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים: על מה אבדה הארץ? עד שפרשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב – שלא היו מברכין בתורה תחילה. כלומר, שלא הייתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה”.
רצונו לומר, אמנם הם עסקו בתורה, אך הם לא ייחסו לה את החשיבות של “תחילה”. בעומק לבם לא ראו אותה כ”ערך עליון” – הראשון במעלה, ודבר זה בא לידי ביטוי בחוסר הברכה שלהם על לימוד התורה.
רבי משה אלשיך (בפירושו על ספר ירמיהו) מציין את דברי הגמרא במסכת יומא (דף ט:): “מקדש ראשון – מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים”. אם כן, הרי אלו סיבות ראויות לעונש, ומדוע נדרשנו לסיבה נוספת – “שלא ברכו בתורה תחילה”?
ומבאר בצורה נפלאה – על פי משל:
מעשה במלך, שהיה לו כַּנָּר שהנעים את זמנו, וניגן בפניו – מידי יום. וביום מן הימים, הסתבר שהכנר האהוב ששהה שעות רבות במחיצת המלך, בגד בממלכה והעביר ידיעות מסווגות לאויבים. הכנר נשפט על ידי שופטי המדינה, והוטל עליו גזר דין חמור – מוות! אך רגע לפני הריגתו, בקש המלך שיעכבו את ביצוע גזר הדין, כיון שאין הוא מוצא תחליף לנגינתו של הכנר הזה, ועדיין הוא מנעים את זמנו.
כך חלף הזמן, כאשר על ראשו של הכנר מרחף גזר הדין, אך הוא נהנה מ”חסינות” על ידי מלכו, והוא מנגן בפניו – מידי יום.
באחד הימים, הרגיש המלך שהכנר מזייף ונגינתו אינה יפה כתמול שלשום. הוא שאל אותו על כך, והכנר השיב, שתקפה אותו מחלה חֲשׂוּכַת מַרְפֵּא הגורמת לרעידות בידיו, ואינו שולט בהן לגמרי כמו בעבר. הוא ציין, שלדעת רופאיו ככל שיעבור הזמן, התופעה רק תלך ותחריף…
כאשר שמע זאת המלך, ציוה מיד שיוציאו לפועל – ללא דיחוי, את גזר דין המוות – לכנר. ותמהו כולם: מה אשמת הכנר בכך שרועדות ידיו? ומדוע דווקא עכשיו – החלטת להטיל עליו את עונש המוות?!
השיב להם המלך: “הנה כל הרעה אשר עשה הייתה לפני ולא פקדתי עליו, על היותי משתעשע בניגונו, אך עתה שלא ינגן ביד – כי איננה, כל רעתו זכרתי ואתלה אותו על עץ”.
אינני הורג אותו – בעקבות הרעידות בידיו! אלא “בן מות” הוא האיש הזה, שבעבור בצע כסף בגד באמון שלי ושל המדינה, וסיכן את חיי האזרחים. אלא שעד עתה חסתי עליו, כי לא יכולתי לוותר על הניגון השמיימי שהוציא תחת ידיו, וברגע שהבנתי שכבר לא יוכל לנגן יותר בעקבות הרעידות שבידיו, הסרתי את חסותי והגנתי מעליו, ומעתה, חוזר על ראשו דין המות שנגזר עליו.
ומסיים האלשיך הקדוש: “כך העוסק בתורה, משתעשע קונו בו ומאריך לו על כל פשעיו, אך בהתבטלו מהתורה ואבד שעשועו – אז יפקוד עליו רעתו”.
כלומר, החורבן נגזר בעקבות העבירות החמורות של אותו הדור: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. אלא שכל זמן שעם ישראל למדו תורה “וברכו בה תחילה”, והיא הייתה הערך הכי חשוב בעיניהם, שמר עליהם אותו “ניגון נפלא” – התורה – שלא יענשו. אך בעת שהיא איבדה את חשיבותה בעיניהם, הוסרה ההשגחה. ומעתה, נענשו על העבירות החמורות שהיו בידיהם.
היוצא מדברינו, לימוד התורה ויחס החשיבות שאנו מעניקים לה, הרי היא “פוליסת הביטוח” השומרת ומגינה עלינו מהפגעים, הצרות והחורבן. אם כן, את “המנגינה” הזאת אי אפשר להפסיק, ומוכרחים להמשיך לנגן!
כותב המאמר הוא רב קהילת “כנסת ישראל “פתח תקווה, ראש בית המדרש “אוהבי דעת” לוריא, מרצה ב”ערכים”, עורך העלון השבועי “בטוב טעם”
