נתחיל מהסוף: במצבי לחץ כל מערכות הנפש שלנו מתגייסות על מנת להגן עליה מתכנים שהיא איננה יכולה לשאת. כי כאשר הנפש קולטת תכנים הקשים מנשוא עבורה, היא מתפרקת, והתפרקות משמעותה התקפי חרדה קשים, דכאונות חריפים, התקפים פסיכוטיים (לא תמיד ולא אצל כולם כמובן).
הנפש שלנו משתמשת עם מערכות הגנה המשמשות כ'כיפת ברזל' עבור הנפש. תפקידן למנוע זליגה של חומרים קשים אל תוככי הנפש. לשם כך הן פועלות במספר רב של הגנות, או כמו שאנחנו רגילים לקרוא להן 'מנגנוני הגנה'.
חשוב להכיר את המנגנונים האלו, ולזהות כאשר הן פועלות בנו או בקרובים אלינו, כי כאשר אנחנו מבינים מדוע אנחנו מתנהגים כפי שאנחנו מתנהגים, קל לנו יותר לשאת מצבים כאלו, ובהמשך לטפל בהם בתהליך טיפולי מקצועי. והסיבה היותר קריטית לזיהויים היא שכאשר הם מופיעים נדע שלא לפרק מנגנונים אלו, לא אצלנו ולא אצל הקרובים אלינו.
איך מפרקים מנגנוני הגנה?
אדם שמכחיש את המצב ("זה לא קורה" / "מצחיק אותי לראות דם"), אם נסביר לו שוב ושוב ו'נוכיח' לו את המצב לאשורו, למעשה נטרלנו לו את מערכת ההגנה שהנפש מצאה בה יעילה למצב הנוכחי. האדם בעצם 'ניתק' את הרגש מהמציאות שקורית מול עיניו, בעוד אנחנו מתעקשים לחבר אותם בכוח. במצב כזה נשארנו עם נפש חשופה ופגיעה, וזאת מבלי לספק לו מענה חלופי.
או למשל מתבגר שמסתובב בימים אלו ומכריז לכל מי שרק מוכן לשמוע, ש'כל הערבים מחבלים והיהודים טובים'. ההבנה היא שהבחור הזה משתמש במנגנון שמוכר לנו כמנגנון ה'פיצול', לפיו עקב חוסר יכולת לשאת מצבים מורכבים שהטובים הם לפעמים גם הרעים והרעים לפעמים גם טובים, הנפש פשוט מפצלת את האובייקטים לטובים ורעים וכך הנפש מרגישה מוגנת, כי טובים ורעים קל לזהות, לעומת מציאות שמערבבת ביניהם. גם במקרה זה, אם נפרק את מנגנון ההגנה הזה (מתוך רצון 'לעזור לו' להבין את המציאות..) ונסביר לו שהעולם הוא לא שחור לבן וכו', שוב השארנו את נפשו חשופה ופגיעה. דוגמה כואבת לכך הוא מקרה שבו ילד עובר התעללות פיזית או מילולית מהוריו מולידיו, הלא למרות היות הוריו מתעללים, ילד זקוק להורים, וכדי לחיות עם תחושה שיש לו הורים למרות הכול, הוא משתמש במנגנון הפיצול לפיו יש לו שתי אבות, אבא טוב ואבא רע / אימא טובה ואימא רעה – את האבא הטוב אני אוהב ואת האבא הרע אני שונא". נשמע עקום? נכון, אבל העיקר שיש לי אבא! זה המנגנון, וככה הוא עובד.
חשוב לציין כי במצבים קיצוניים מנגנונים עלולים להפוך לחרב פיפיות ולהתפתח לפתולוגיה, למשל שימוש אקוטי במנגנון הפיצול עלול לפתח דיסוציאציה (ניתוק) שהיא הפרעה נפשית קשה מאוד לטיפול.
אז אם אתם מזהים שאנשים קרובים אליכם משתמשים במנגנונים כמו הכחשה, פיצול, הדחקה, השלכה ("אני לא מבין למה אתם בוכים?! מה אתם ילדים קטנים?! תפסיקו כבר להיות תינוקות! – השלכה של רגשות שליליים שקיימים בנו, על האחר). כבדו את האדם שמולכם ואפשרו לו להגן על נפשו. אל תנסו לאתגר אותו. פשוט היו עמו והכילו את התנהגותו.
החדשות הטובות הן שהנפש שלנו כל כך נחושה לשמור על עצמה שמאוד קשה לפרק אותה מנשקה. וזו הסיבה שטיפול נפשי הוא כל כך מפרך. אתם בוודאי מכירים אנשים שלדעתכם זקוקים לטיפול בעוד הם עצמם לא מבינים על מה אתם מדברים. זה בדיוק מצב בו מנגנוני ההגנה עובדים קשה ועושים את העבודה.
אז מה כן? האם נאפשר להם להתנהל בעולם בצורה שאיננה מותאמת למציאות?!
בדיוק מסיבות אלו אנשים הולכים לטיפול. בתהליך טיפולי האדם לומד קודם כל להכיר את מנגנוני הנפש האישיים שלו, ולאחר מכן, כאשר המטפל והמטופל יחד מרגישים כי ניתן להתחיל 'לאתגר' את מנגנוני ההגנה, מעבדים יחד את מאפייני המנגנונים ובודקים חלופות אדפטיביות שישמרו על הנפש ביעילות שאיננה נופלת מהמנגנונים המוכרים.
כל זה נעשה בתנאים מתאימים ולא תחת לחץ. בזמני לחץ עלינו לכבד את הופעת המנגנונים האלו ולאפשר להם לעשות את העבודה. רק במידה שנראה שגם אחרי הסרת האיום הנפש 'מתעקשת' להפעיל מנגנונים אלו, נפנה את האדם לטיפול מקצועי.
בתקווה לימים שקטים
הכותב הנו בעל תואר ראשון בייעוץ חינוכי ותואר שני בטיפול באומנויות – פסיכודרמה. ניתן לפנות בדוא"ל: [email protected]
